תובנות מהדרך

אבי ז״ל הוריש לי את האהבה לסחלבים, את היכולת להתבונן על מחזוריותם ולהעניק להם את הטיפול המיוחד להם. הסחלבים ברגישותם מלמדים אותי על החיים.

בין שמיים וארץ, תלויים על חבל דק, משחררים אחיזה בקרקע, מאפשרים למשהו אחר לאחוז את הגוף המתטלטל באוויר.

רק כשיצאתי מכאן לאחר למעלה משנתיים וחצי, קלטתי עד כמה האנרגיה בארץ קשה ודחוסה, כמה מתח ולחץ נצברו בתוכי ובגופי. זה לא שלא ידעתי זאת, אלא ששונה הידיעה מהמפגש עם החוויה הגופנית והנפשית. עד מתי נסכים לחיות כך?

מה בין סוכת המציל שעוד רגע נשטפת במים, לבין פנטזיית ההצלה שבאופן כזה או אחר טמונה בכל אחת ואחד מאיתנו.

מעברים מעלים בי אסוציאציה לגשר, אותו מבנה הנדסי שמטרתו לאפשר מעבר מנקודה לנקודה. ישנם גשרים שכה מוכרים לנו ומרגישים לנו בטוחים, שאיננו שמים לב בכלל בעת חצייתם, חולפים עליהם בקלות ובמהירות, לעיתים מפספסים את תחושת המעבר.

שעת בוקר מוקדמת, עדיין חשוך בחוץ, השמש טרם זרחה. הכל שקט מסביב, לרגע נדמה שכולם ישנים, ורק בודדים הם אלה שערים בשעה הזו, חוזרים מעבודתם לאחר משמרת לילה, או יוצאים השכם בבוקר, מתחילים עוד יום בחייהם.