בין שמיים וארץ

בין שמיים וארץ

תלויים על חבל דק,

משחררים אחיזה בקרקע

מאפשרים למשהו אחר לאחוז את הגוף המתטלטל באויר.

תנועה שיש בה הסכמה לשינוי, למשהו חדש שאינו מוכר לגוף הפיזי.

החיים מזמנים לנו רגעים שלעיתים נמשכים על פני זמן, בהם אנו מתבקשים לשחרר אחיזה בקרקע, במוכר ובבטוח ולנוע אל הנודע.

כבני אדם, בדרך כלל קשה לנו עם שינויים, אנו שואפים לשמר את חיי השגרה הנוחים והבטוחים על התפיסות, הנורמות וההרגלים הישנים.

כאשר משהו מתערער, האדמה הרועדת והקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, הנטייה הראשונית היא לחפש אשמים ולהשקיע מאמצים על מנת להחזיר את הסדר הישן לקדמותו.

מה אם בעצם יש כאן הזמנה עמוקה לשינוי, לחיפוש קרקע חדשה להישען עליה, קרקע שהיא אינה חיצונית לנו אלא טמונה עמוק במהות הפנימית שלנו.

האם כשאנו בין שמיים וארץ, נשענים על חבל דק, יש ביכולתינו לעצור, לנשום, להתבונן על הטבע הפראי שסביבנו וללמוד ממנו על קיימות? 

על היכולת לנוע, להשתנות, להתפרק ולהיווצר כחלק ממחזוריות של חיים ומוות והתפתחות אינסופית...