הרהורים משדה התעופה

שעת בוקר מוקדמת, עדיין חשוך בחוץ, השמש טרם זרחה. הכל שקט מסביב, לרגע נדמה שכולם ישנים, ורק בודדים הם אלה שערים בשעה הזו, חוזרים מעבודתם לאחר משמרת לילה, או יוצאים השכם בבוקר, מתחילים עוד יום בחייהם. עשר דקות נסיעה, והמונית נעצרת ליד טרמינל הומה אדם. גברים, נשים וטף עמוסים בתיקים, מגלגלים מזוודות, חלקם תושבים ששבו זה עתה הביתה מארץ אחרת, אחרים הם תיירים שהגיעו לכאן לגלות משהו חדש, ויש כמובן את כל אלה שבדרכם לטיסה, שתיקח אותם מכאן. שדה התעופה, תחנת מעבר, מעבר ממציאות אחת לאחרת. כאן אין יום ואין לילה, אלא תנועה שזורמת ברצף לאורך כל שעות היממה. מעין מסדרון ארוך שיש לעבור בו בדרכך ממקום למקום. כמעט ואין זמן להשתהות, הזמן דוחק והמשימות ידועות מראש. אנשים נרגשים, ממהרים, מבולבלים, לחוצים, נפרדים, נפגשים, קונים, אוכלים, שותים... ויש גם את אלה שמחפשים פינה שקטה כדי לשלוח עוד כמה הודעות, להציץ עוד רגע בפיד או סתם לבהות. ואני יושבת, נושמת לתוך המהומה, מתבוננת בדמויות המתרוצצות סביבי וחושבת לעצמי שבעצם הכל מתחיל עוד הרבה קודם, באותו רגע שקיבלנו את החלטה לצאת למסע, לקחת פסק זמן מהמציאות הקיימת, לנסוע ולגלות משהו אחר. לבחור לצמצם את עצמנו לתוך מזוודה ותרמיל, להשאיר מאחור את ארון הבגדים העמוס, את הבית על כל הנוחות שבו, את השגרה המוכרת ולנוע אל עבר מרחבים חדשים.  

ובטח רובכם מכירים את המתח הזה ביום שלפני הטיסה, כאשר מתחילים לחשוב בתצורת מזוודה. מצד אחד, משהו בי רוצה להצטמצם ולסחוב כמה שפחות, מצד שני, רוצה שיהיה עימדי כל מה שאני צריכה ושלא ארגיש חוסר. הדיאלוג הזה של מה אנו מכניסים לתוך המזוודה? מה אנו סוחבים איתנו? מה אנו באמת צריכים? לעומת, על מה אנו מוותרים ומוכנים להשאיר מאחור?... מזכיר לי במידת מה, את הדיאלוג הפנימי שלנו בנבכי הנפש. הצורך שלנו בבית, בחפצים, כבסיס לביטחון ותחושת שייכות, לעיתים כנחמה, לפעמים כמזכרת ממשהו שכבר איננו. החשש מהאין ומהמחסור לצד הקושי להיפרד ממה שכבר אינו משרת אותנו.

כל תהליך של שינוי מתחיל בבחירה והסכמה להניח למוכר ולידוע, לוותר על הבטוח, על כל מה שאיננו צריכים עוד, ולפנות מקום לחדש להגיח. במרווח הזה שבין הישן לחדש, שבין הלילה ליום שמאיר, שבין ארץ אחת לאחרת, מתרחשת תנועה המבקשת את תשומת ליבנו. לפעמים עולים רגשות, לפעמים מחשבות, ולעיתים הגוף הוא זה שמאותת לנו.

אני זוכרת את הרגע ההוא בו עמדתי בתחנת הרכבת בדרך לשדה התעופה היתרו. היה זה, לפני מספר שנים, בסיומה של סדנת ריקודים. במשך עשרה ימים רקדנו עם תשומת לב לגוף, לנפש ולנשמה. בשעות הבוקר הגוף עדיין רטט את התנועה והמוזיקה, הכל הרגיש פתוח ואוורירי ותחושה של שקט ושלווה אפפה אותי. כשהגעתי לתחנת הרכבת, שמתי לב איך לפתע משהו משתנה בחוויה הגופנית שלי. משהו בי התכווץ וחוויה של אי שקט ולחץ התגנבה לתוכי. השינוי החד הזה בחוויה הגופנית שלי, היה עבורי איתות למה שקורה לי בגוף ובנפש בשעה של מעבר ממרחב אחד למרחב אחר. מאז, אני הרבה יותר קשובה לעצמי ולגופי במעברים, משתדלת להיות נוכחת בהם במלואי, לשים לב למה אני זקוקה על מנת שאוכל לנוע בתוכם בקלילות ובהנאה ולא מתוך כיווץ והצפה.

מעברים מזמינים אותנו לתנועה, תנועה שיש בה שינוי מבורך, בוודאי כאשר אנו יושבים בשדה התעופה בדרך לעוד מסע/טיול לארץ חדשה. יש בנו חלק שתמיד שמח ורוצה לנוע. ישנם בתוכנו גם חלקים שהתנועה עלולה לכווץ אותם, להעלות חששות, להציף ברגשות. כאשר אנו בוחרים להיות בתשומת לב לכל החלקים שלנו, נפתחת בפנינו האפשרות לדאוג לעצמנו, לשמור על האיזון וההרמוניה ולנוע בקלילות ובשמחה.