מי יציל את המציל?

אינני מאלה המשכימים קום. סיכוי רב יותר למצוא אותי לעת שקיעה על שפת הים, מאשר בשעות הבוקר המוקדמות. אך מדי פעם, קורה שאני יוצאת לים בשעה מוקדמת של בוקר. באחד מהבקרים הללו, בלכתי על חוף הים אשר גליו שטפו את החוף, שמתי לב, שהמים הגיעו אל מתחת לסוכתו של המציל. המראה העלה בי הרהורים על הצלה. לרבים מאיתנו, בוודאי לאלה מאתנו העוסקים במקצועות הטיפול, יש משאלה להצלה, בין אם היא מודעת ובין אם היא לאו דווקא במודעות. לעיתים לוקח כמה שנים להבין שמאחורי הצורך להציל אחרים, טמון הצורך העמוק שמישהו יציל אותנו או לפחות את הילד הפנימי שבנו .עובר עוד פרק זמן, עד שאנו מבינים שאיננו יכולים להציל אף אחד, ואין איש שיכול להציל אותנו, אלא שכל אחד אחראי על תהליך ההתפתחות האישי שלו. כמטפלים אנו יכולים ללוות, לתמוך, להראות עוד נקודות מבט להתבוננות, אך בסופו של דבר התנועה לשינוי היא באחריות האישית של מי שרוצה בה. דומה הדבר גם במערכות יחסים אחרות.

ואיך זה קשור לסוכת המציל שלרגע נראתה לי טובעת במים? המראה עורר אצלי אסוציאציה להורה שמוצף, כמעט טובע בתוך נהר החיים, ואילו הילד שסומך עליו שיהיה שם עבורו ויציל אותו, נאלץ ללמוד להתמודד בכוחות עצמו. נראה לי שגם אנו, בני האדם, צופים בתקופה זו בטביעתם של אלה שציפינו מהם שיצילו אותנו, ואין זה משנה אם הם טובעים בתוך הכאוס, הניתוק או השחיתות של עצמם, ככה וככה, הם לא יכולים להציל אותנו. זה הזמן בו אנו נקראים להישען על הכוחות הפנימיים הטמונים בנו, לגלות אחריות, להצטייד באמונה ולבחור לצאת לדרך משלנו.