חופשייה כפרפר

אמא שלי אשר נולדה לפני קום המדינה, מספרת שהיא זוכרת איך הם ברחו מתל אביב לבני ברק כשהתחילה מלחמת העצמאות. מתחבאים תוך כדי מנוסתם בין שקי חול להגן על עצמם מפני ההפצצות של המצרים. 

בזיכרוני יש תמונה מעומעמת של ירידה חפוזה למקלט בביתה של סבתי, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, ואני אפילו לא בת שנתיים.

מלחמות ומבצעים הפכו להיות שגרת חיינו בארץ הזו, ומשאלתנו שהרך הנולד לא ידע עוד מלחמה מתנפצת לנו בכל פעם מחדש עם הישמע האזעקה.

אנו כה מתורגלים, עד שהגוף קופץ ונדרך גם אם מישהו חומד לצון ומשמיע דרך גרונו מעין צליל של צפירה.

מכיוון שאנו כה רגילים, אנו לא ממש מודעים כמה מתח צבור בכל תא ותא בגוף שלנו, מתח שנשאר תקוע שם גם בין מבצע אחד לאחר, מפעיל את מנגנוני ההישרדות שלנו וגורם לנו לחשוב, להרגיש ולהתנהג בהתאם, ומי שמרבה לנהוג בכבישי הארץ, בעיקר במרכז הצפוף, יכול להעיד שאכן על הכביש מתנהלת מלחמה יומיומית.

אנו כל כך רגילים שזה המצב עד שרבים מאיתנו בכלל לא חושבים שקיימת אופציה אחרת, בדיוק כמו שמכורים מתקשים לדמיין את חייהם בלי הסם או האלכוהול. אולי מפחדים לפגוש את החיים בלעדיהם.

בשנתיים וחצי האחרונות, נוסף לחיינו מאבק נוסף, המאבק בנגיף הקורונה. הפעם האויב היה לא מוכר, התפשט בלי שליטה ואיים על העולם כולו. הממשלות והתקשורת, אם מתוך פחד או אם מתוך פנטזיה של שליטה, דאגו לפמפם כל ידיעה אפשרית שתגביר את המתח והמצוקה.

זוכרים איך הלכנו לסופר עם כפפות על הידיים? מדדנו חום בכניסה?

חיטאנו משטחים וכל מה שהכנסנו הביתה?

כמה מתח ולחץ הגוף ספג רק בשל הפחד שמא נפגוש את הנגיף.

איפושהו שכחו שמתח ולחץ מסוכן ויכול להרוג, לא פחות מהקורונה.

סגרו אותנו בבתים, לא אפשרו לנו לפגוש משפחה וחברים ובטח שלא לנסוע לטייל, לא בארץ ולא בעולם. הטבע המרפא הוכרז גם הוא כאזור מסוכן (האומנם?).

אפשר להסתכל על זה בעין חומלת ולומר שהיתה אי וודאות, שרצו למנוע הדבקה המונית, שבסך הכל היו גם יתרונות ורווחים מההתכנסות פנימה לתוך ביתנו.

כמי שאוהבת את הבית ואת ההתכנסות לתוך השקט הפנימי, אני זוכרת גם רגעים רבים של הנאה באותם ימי סגר, שתל אביב, העיר ללא הפסקה, היתה ריקה ושקטה. אך, היו אלה ימים בהם נלקחה לנו החירות וחופש התנועה. למרות שהשכל הצליח להבין חלק מההנחיות, הגוף והנפש התכווצו אם מתוך פחד או אם מתוך כאב וגעגוע.

לאנשים כמוני אשר מתוך הקשבה לגופם בחרו להתמודד עם הנגיף בדרכם ולא ליישר קו עם ההנחיות הכלליות, הסגר נמשך גם אחרי שהמסעדות ואירועי התרבות חזרו לשגרה. שגרה לכאורה, שכן תדר הפחד וההישרדות ממשיך לחלחל למרחב כל הזמן בדרכים רבות ומגוונות. אנו כה רגילים לכך שרובנו כבר לא שומעים את הנרטיב החוזר שמשודר דרך כל אמצעי התקשורת ברצף ולאורך כל שעות היממה. עלינו להתנתק לתקופת זמן על מנת לחדד מחדש את חושינו ולשים לב לתדר שמפומפם למרחב שלנו ללא הפסק. דומה הדבר למי שרגיל באכילת סוכר ולא מודע עד כמה הגוף מתמכר ונעשה זקוק לו. רק ברגע שהוא מפסיק את צריכת הסוכרים יש ביכולתו לשים לב להבדל ולתשוקה שניהלה אותו.


ואצלי, כבר תקופה ארוכה שהגוף מאותת, חוסר שקט ומיחושים שלא הכרתי קודם. בהתחלה חשבתי שזה חלק מגיל המעבר, אחר כך תהיתי אם זה פוסט קורונה, למרות שזו עברה עליי בקלות ובמהירות. ואז הגיע הרגע בו עמדתי בשדה התעופה, בפעם הראשונה לאחר כמעט שלוש שנים כשסוף סוף התאפשר לי לצאת מהארץ ללא מסמכים ומסיכות, אלא פשוט כפי שאני. נשימת הרווחה התחלפה בדמעות של התרגשות כאשר הנשמה שלי קלטה את תחושת החופש והאפשרות לחזור לנוע ולטייל בעולם, והגוף כאילו הוסרו ממנו מאה טון של מעמסה שהורגשה בכל תא מתאי גופי. נחתנו בלונדון לעת ערב, ומיד יכולנו לחוש באנרגיה האוורירית, בקלילות ובזרימה. הגוף נרגע, הנשימה התרחבה, מערכת העיכול חזרה לאיזון, השמחה, העליזות וההומור שוב יכלו לבוא לידי ביטוי בתנועה חופשית וזורמת. המעבר היה כה מהיר ופשוט, מה שחידד את הפער בין האנרגיה הדחוסה והכבדה שהשארנו מאחורינו, לבין האנרגיה כאן באנגליה. אפשר לומר שזה טבעי וזו הרגשה מוכרת של חופשה, אך בחוויה שלי, כמי שמזהה אנרגיות ועובדת איתן, זו לא רק החופשה אלא האנרגיה החופשית, זו שתדר הפחד וההישרדות לא דבק בה באופן שיצר דחיסות שמובילה למתח ואלימות.

אז אני בלונדון כבר מספר ימים ואין לי ספק שהאנרגיה כאן אחרת מאשר בארצנו רוויית המלחמות והמאבקים. אחת מהשאלות שעולות בתוכי זה איך אפשרי ליצור שינוי גם אצלנו בארץ? איך ניתן לאוורר את כל המקומות הדחוסים והטראומתים, לפנות את תדר הפחד וההישרדות לטובת תדר של אהבה, קבלה, וחיים נינוחים ושלווים? מאמינה שזה מתחיל בכוונה ובתשומת לב של כל אחד ואחת מאתנו למקום בו התודעה שלו נמצאת ומה מזין אותה. האם היא מוזנת מאמצעי התקשורת השונים ומלחצי היומיום, או האם היא מוזנת מיציאה לטבע, ביטוי עצמי, יצירה וקשרים בינאישיים של שותפות ואהבה תוך חיבור מלא להוויה החופשית שאנחנו?

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.