אהבת הסחלבים

לאבא שלי ז״ל הייתה חממת סחלבים זמן רב לפני שהפרח המדהים הזה היה נפוץ בכל חנויות הפרחים והמשתלות בארץ. אני לא יודעת לספר מה הדביק אותו באהבה הזו לסחלבים, אבל משערת שהוא פגש בהם באחד מטיוליו בעולם ונשבה בקסמם. החממה שלו נבנתה בתוך מפעל הקוסמטיקה שלו וכך יופי התמזג בעולם של יופי. בין שיחות טלפון, ישיבות ופיתוח מוצרים חדשים הוא היה יוצא לבדוק מה קורה בחממה, להשקות את העציצים, לוודא שהטמפרטורה ומידת הלחות מתאימה לצרכיהם. לא היה מאושר ממנו כאשר הפריחה החלה וניצני פרחים נפתחו בשלל גווניהם. היו לו גם זני סחלבים מיוחדים אותם הוא העז להגניב לארץ בחזרה ממסעותיו בעולם. 

כשהמפעל עבר לבניין חדש, באזור אחר של העיר, הוא הקים חממה משודרגת אשר הייתה צמודה למשרד שלו, כך שיכול היה להשקיף עליה בעודו יושב על כיסא המנהלים. 

כשעזב את גופו והמשיך לעולמות שמעבר, החממה גוועה יחד אתו. כל המאמצים שהושקעו לספק את התנאים המתאימים, להתייעץ עם אנשי מקצוע מומחים, לחדש, לייעל, לנסות להציל את הסחלבים שכה אהב, לא צלחו. הסחלבים הגיבו ללכתו, לאנרגיה שהשתנתה, לאהבה שעזבה. רק הספרים והאלבומים העוסקים בסחלבים וגידולם, נשארו על המדפים במשרד שהיה שלו. 

עוד הרבה קודם, בשנת 2007 כשפתחתי את המרחב הטיפולי ״גלייה״ בבני עטרות, אבא הביא לי במתנה סחלב מהאוסף שלו. היה זה הסחלב הראשון שקיבלתי ממנו, ובעצם זה שהוא הפקיד אותו בידיי, הרגשתי כי הוא סומך עליי שאטפל ואטפח הן אותו והן את העסק החדש שלי, לפחות כפי שהוא דואג ומטפח את הסחלבים בחממה שלו שממוקמת במפעל חייו. באותם הימים הייתי מניחה את העציץ עם הסחלב על שכבת טוף לחה ודואגת שהמים יגיעו מלמטה במידה הנכונה על מנת שלא ירקיבו את שורשיו. הסחלב המופלא הזה החזיר לי אהבה ופרח שוב ושוב שנה אחר שנה, במשך 11 שנים עד שסגרתי את המרחב הטיפולי. 

סחלבים לא כל כך אוהבים מעברים ושינויים, בוודאי לא כאלה שמטלטלים אותם ומשנים להם את התנאים, ולכן לא תמיד שורדים בשינויים קיצוניים. 

בשנים האחרונות ניתן למצוא סחלבים בכל חנות ומשתלה ואפילו באיקאה. עציץ סחלבים הפך להיות מתנה פופולרית לחג ולאירוע, ולעיתים קרובות עלותו זולה יותר מזר פרחים לשבת. יש אשר מחזיקים בסחלב כל עוד הוא פורח ומעבירים אותו הלאה או זורקים כשהפריחה מסתיימת, ויש אשר בוחרים לגדל את הסחלב ולעקוב אחר מחזוריותו. 

מאז שעברתי לקומה 36 בעיר הגדולה, התרבו הסחלבים בביתי. ככל הנראה החלונות הגדולים המכניסים אור רב פנימה, ללא שמש ישירה, יוצרים מעין תנאי חממה טבעיים הנוחים לסחלבים. מיקמתי אותם על שרפרפים לאורך החלון הדרומי, מקובצים יחד, כמעט נוגעים זה בזה. אולי זו רק התחושה שלי, אך נראה כאילו הקרבה תומכת בהם, והרי קרבה תומכת בכולנו, נותנת השראה וכוחות לצמיחה. 

רוב חודשי השנה אני מתבוננת בעלים הירוקים, מגלה מדי פעם עלה חדש שמתחיל לצמוח מתוך מרכז הצמח. לעיתים גם מבצבצים ועולים שורשי אוויר בגוון ירוק אפור. לקראת סוף החורף, במידה והתנאים הבשילו, יוצא גבעול מבין העלים. אני עוקבת בהשתאות אחר צמיחתו, תומכת בו בעזרת מקל תמיכה על מנת שלא יתכופף כאשר ניצני הפרחים יכבידו עליו במשקלם. כשהגבעול מגיע לשיא גובהו, מתחילים לצאת ניצני הפרחים, סגורים, מסתירים את הפלא שמבשיל בתוכם. 

לאורך השנה אני מקפידה להשקות את העציצים בין פעם בשבוע ל 10 ימים. מוציאה אותם ממכליי החרס ומשקה במים מסוננים במידה, כך שהשורשים הנראים מבעד למיכל הפלסטיק השקוף יחליפו את גוונם מירוק אפרפר בהיר לירוק כהה. אני מניחה את העציצים חשופים במכליי הפלסטיק על השיש, מאפשרת למים לזרום למטה ולהתנקז מהעציץ לפני שאני מחזירה אותם למכליי החרס שלהם. כך, אני מונעת ממים מיותרים להשאר בעציץ ולגרום לריקבון של השורשים. 

עם בוא האביב, במהלך חודש מרץ, הניצנים מתחילים להיפתח, ניצן אחר ניצן, מתוך כל ניצן מתגלה פרח בעל מבנה עלי כותרת מפעים ביופיו, כזה שניתן לצלול לתוכו ולגלות עוד ועוד עולמות. זו העונה בה הבית מתמלא בצבעוניות מדהימה והלב שלי מתמוגג משמחה. 

ככל שהקיץ מגיעה לשיאו והחום עולה, הסחלבים מסיימים את פריחתם כל אחד בקצב שלו, בדיוק כפי שתהליך ההבשלה והפריחה מתרחש בקצב האישי של כל אחד מהם. מדי בוקר אני מוצאת פרח או שניים מוטלים על הרצפה לאחר שנשרו מענפיהם במהלך הלילה. כשאני מעיפה מבט על עמודי התפרחת אני שמה לב שישנם פרחים שעלי הכותרת שלהם אט אט קמלים, בעוד אחרים עדיין במלוא פריחתם. בעצב אני מלווה את קמילתם, נפרדת מכל פרח שנופל, ממתינה בסבלנות שהענף כולו יתרוקן ויתחיל להתייבש ואז גוזמת אותו, מאפשרת מקום להתחלה חדשה. 

גם המציאות שלנו מורכבת מתנועה דומה של יצירה, הבשלה, פריחה וקמילה, יש סוף לכל התחלה וכל סוף הוא גם התחלה של משהו חדש. הנטייה הטבעית שלנו היא להיאחז בקיים, לרצות שהיופי כפי שנתפס בעינינו יישאר לעד. קשה לנו לקבל את תהליך הקמילה ואת סופם של דברים, בוודאי כאשר הם אינם בשליטתנו. בעיניי זו ממש מיומנות להסכים להסתנכרן עם המחזוריות של הטבע, ללמוד ממנו את ככותו. 

מוקדש באהבה לאבא שלי שלימד אותי את האהבה לטבע ולסחלבים